התרגול שלי השתנה לא מעט  לאורך השנים,

אבל דבר אחד נשאר מאוד נוכח ויציב וזאת ההנחייה להקשיב.

להקשיב לגוף ולמה שהוא מספר לנו, כל פעם מחדש כשאנחנו עולים על המזרן.

יש ימים שהוא מבקש ממני יותר דינמיות

יותר אש וחום להמיר אנרגיה אחת באחרת. ויש ימים שהוא מבקש עדינות תנועה איטית ומקרקעת.

בשנים הראשונות לא הבנתי את הפער הזה, איך יכול להיות שאתמול ריחפתי בתנוחות הפוכות בלי להרגיש והיום יש בי כוח ורצון רק לנשום, להימתח ולשבת למדוט.